תיאטרון הכורסא

נכתב

תיאטרון הכורסא

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי בהרצאה מרתקת של אורי דרומר על ז'אק קתמור . אורי דרומר הוא אמן רב תחומי,מוסיקאי וחוקר תרבות שהחליט להחזיר את הכבוד האבוד של ז'אק קתמור, יוצר מרתק בפני עצמו שלא לומר סוג של אגדה , שעיקר הפעילות התרבותית שלו בישראל לצד סקס וסמים , התרחשה בשנות השישים ותחילת שנות השבעים עד שהיגר ביחד עם זוגתו אן טוכמאייר לאמסטרדם.לאחר עבודת איסוף שערכה שנים ובתוכה פרקי בלשות לא מעטים העמיד דרומר תערוכה שנקראה "למות לאט- ז'אק קתמור והעין השלישית".

התערוכה שהוצגה במשך מספר חודשים במוזיאון נחום גוטמן ירדה  ביום שישי האחרון אבל מתי המעט שהגיעו להרצאה של דרומר , בחלל של תיאטרון  הידית יכלו רק לברך על הגעת הניחוחות התל אביביים למושבה הקטנה שמאוכלסת בלא מעט גולים מרצון של העיר הגדולה. למעשה זכינו פעמיים. גם בשל העובדה שקיבלנו הצצה אל התערוכה  וגם אל מאחורי הקלעים שלה. אל מוחו של האיש שיצר אותה, רצוף ההקשרים האמנותיים שעושה חסד ראשון ולוואי ולא האחרון עם קתמור. ובמקביל  מסע פשוט מופלא לתקופה אחרת  שהגיבור שלה היה ידוע בין היתר בברכה הקבועה שהיה שולח לידידיו " I'm wishing you a good death". אולי מקברי, מקורי בטוח, וברכה לא רעה אם חושבים על זה קצת לעומק.

בכל מקרה, עומק או לא עומק, כל מה שהטריד אותה מהרגע ראשון שהגעתי אל החלל הנזירי משהו מחד,והחם המוכר מאידך- שמשמש בימים כתיקונם כמעבדת תרבות רב מימדית , וכחלל התצוגה של ההצגה טקטוניה, עליה כתב ידידי רוביק פייגין – זו העובדה שאין לי מקום ממש נוח לשים עליו את התחת. כלומר, ידעתי מהיכרות מוקדמת עם אורי שזו הולכת להיות הרצאה ארוכה (איזה כיף!) , שהולכים לראות בה סרטים, ואעפס כיסאות הכתר פלסטיק לא יעשו את העבודה. במילים אחרות, חיפשתי כורסא! כורסא נוחה שאפשר לטבוע בה, או לחלופין להתמתח , להתרווח ולהנות. חשתי געגוע עז לכורסאות שהשארתי מאחור. כלומר, לחלק מעבודה שאני עושה ביום יום.

נגיד לזו:

או אולי לזו:

ולמקסימה הזו:

 

 

ואם באים עם בת הזוג אז לצד הפופקורן (שלא היה) אפשר להחליף רשמים תוך כדי ישיבה על  הצמד הזה:

או צמד הכורסאות הפיוטיות האלו:

 

וכך נעתי לי שלא בנוח בתוך המושב שלי, שלא לומר במנעד שבין הגבוה התרבותי  לנמוך והפיזי. מתוך געגוע לאישה שאיתי ,שלא הייתה איתי ולתקופה שלא תחזור.לאנשים שהיו נועזים לתקופתם, שנדחו על ידי הממסד ולא  בכדי. משום שהיו רועשים מידי, פרועים מידי ואולי בעצם חופשיים מידי.  חשבתי על הקולנוע הביתי  שג'ון קנדי היה בורח אליו כדי לראות סרטים( בהנחה שהבית הלבן יכול להיות גם בית בעיצובה של מלכת הסטייל ג'קי), על זה שאי אפשר היום לעשן יותר בבתי קולנוע  ועל השריקות והמהומות  שעוררו הצופים שבאו לראות את "מקרה אישה",  סרטו של קתמור, שהוצג על ידי  פשנל  כסרט אירוטי והיה בעצם סרט אווגנרד.

תיאטרון האבסורד. או אולי תיאטרון הכורסא. שניהם.

 

 

שתפו:
  • Facebook

2 תגובות

  1. קישור מצויין, באמת היה חסר כמה כורסאות למסע בזמן שאורי דרומר הביא. זכינו

    • תודה.באמת חשוב שמסע בזמן יהיה נוח. ראי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"
      .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>