אוואנטי פופולו

נכתב

המכתב שהיה ממוען אלי, היה לאקוני וקצר "בהתאם להתחייבותך הראשונית הנך נדרש להסיר את השלטים של לליפוף עד יום 28.2.10". על החתום, גזבר המועצה. מפתיע, חשבתי לעצמי. השורה וחצי סיכמו בעצם תקופה של כשנה בה שרר ואקום במועצה המקומית בכל מה שקשור לנושא שילוט החוצות. קודם היה זכיין מקומי, לאחר משפטים ותביעות הדדיות, הסתיים הקשר בין אותו זכיין למועצה ועל מנת שלא לשפוך את התינוק יחד עם המים, הוחלט לאפשר לבעלי העסקים המקומיים להמשיך ולפרסם את עסקיהם לא לפני קבלת אישור מוועדת השלטים המקומית, תשלום של 180 ש"ח לשלט לחודש, והתחייבות להסיר את אותם שלטים עם חתימת הסכם זיכיון חדש. אגב, כל המידע הזה כמובן לא פורסם בשום מקום, ונודע לי כבדרך אגב, ללמדך שצורת התנהלות מתוקנת לא הייתה אף פעם לחם חוקה של מי שאמונה על ניהול הבירוקרטיה המקומית. על בסיס אותה מסקנה, היה ברור לי שייקח זמן לפרנסי המועצה לצאת למכרז חדש, ומכיוון שלא פעם ה"זמני הוא הקבוע", ובעסקים הנוכחות שלך היא חלק מהמשחק, הרמתי את הכפפה.

המכתב האמור, לימד אותי שהגיע כוכב חדש לעיירה. השנים שבהן גם אני הייתי חלק מהרשות לימדו אותי לקרוא בין השורות, מה גם שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאם אתה צריך להסיר את השלטים הישנים שלך בקרוב יגיע מישהו שירצה לשים שלטים חדשים. המסקנה השנייה שהגעתי אליה, שעל השלטים החדשים נצטרך לשלם. והרבה. לא טעיתי. שיחה קצרה עם ז' מהגזברות הבהירה לי את המצב. יש זכיין. והמועצה המקומית מכרה אותנו- בעלי העסקים הקטנים- בזול. זול שיעלה לנו ביוקר. מתוך הגיון כלכלי בלתי צרוף, שילם הזכיין החדש מחיר נמוך עבור הזכייה במכרז מאחר והוא "צריך להקים תשתיות חדשות". תשתיות חדשות הן הוצאה כמובן. הוצאה שמתווספת לתשלום הזכייה במכרז. הוצאות צריך להחזיר. ומי יחזיר? אנחנו. טבע-לו, שיהר, דידי, האוסף, לבנדר, המאכלים של עופרה, הירוקה, אנטי תיזה, הסטודיו של דגנית, לוקאל-ארט, נקודות, פופים אופיר, Ali.כל הרשת המרקמית של העסקים המקומיים והיזמיים שאין להם לא לובי ולא מגן. כמה? הרבה.

בירור קצר העלה שהמחירים החדשים יהיו אסטרונומיים. 7,500 ש"ח לשנה לשלט בן מטר. 20,000 ש"ח לשנה עבור שלט בגובה של 3 מטר. לא שמישהו מאיתנו צריך שלטים בגובה 3 מטרים. האגו אמנם גדול אבל לא עד כדי כך. "תנסו לחלק ביניכם את השלט", המליצה-הציעה ז', שהייתה עד לא מזמן בעלת עסק קטן ועברה את הקווים .

יצאתי מבניין המועצה עם 2 מסקנות מאוד ברורות. האחת, אני לא מתכוון לשלם את המחירים האלו (בבנימינה לא גובים כלל תשלום מהעסקים המקומיים, בזיכרון העשירה והיקרה גובים 500 ש"ח לחודש לשלט חוצות של מטר וחצי על מטר), השניה, אנחנו חייבים להחרים את הזכיין החדש או להתאגד. כל בעלי העסקים הקטנים, חייבים להגיע כ"בלוק חוסם " אחד. זה ברור כשמש באותו בוקר. היחידים שיוכלו לשלם עבור אותו פירסום חוצות הם הכוחות הגדולים שפועלים במושבה, בעיקר בתחום הנדל"ן. הרי מהשלטים העצומים של "חלומות כרכור הירוקים" שמכלים כל חלקה טובה על מנת להכניס עוד כסף למועצה אי אפשר להתעלם ממילא. להם בטח לא תהיה בעיה להוציא את הסכומים האלו . לנו , כן.

בינתיים, עברו עוד קצת מים בירדן, כדורי קניידעלך נשטפו עם המרק. את השלטים עדיין לא הסרתי. שיחות טלפון וגישושים מקומיים נעשו. זרעים קטנים נשתלו. דיבורים על התאגדות כבר נשמעו באפרכסות הטלפונים הסלולאריים. הגיע חודש אפריל ואיתו גיליון "דה מרקר". בצבע שחור אפל, ובאותיות קרקסיות הכריז הגיליון החודשי על "500 האנשים העשירים בישראל". כעיתונאי כלכלי לשעבר, שחיבר עבור "פורבס" דיוקנאות של חלק מעשירי ישראל, חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להוציא גיליון עם "חמש מאות האנשים העניים בישראל". היו לי לפחות כמה מועמדים לרשימה. א' הגנן, ומ' חסר הבית. אחרי התעדכנות ברשימת הגבירים הישראלית (שהרי ידע הוא כח) ציפתה לי הפתעה קטנה. בעמוד 198, תחת הכותרת "מיקרו כלכלה –חלק ב'" הסבירה קימברלי וייסול מהבלומברג ביזנזוויק על הטרנד החדש שפשה בארה"ב ושעניינו "נטישה של רשתות הענק לחזרה לחנויות הקטנות, אלו שמעבר לפינה".

מסתבר, שבכ-130 ערים ואזורים כבר פועלות כיום קבוצת "קנייה מקומית" (local first) המייצגות כ-30 אלף בתי עסק לעומת 41 קבוצות כאלו ב-2006. הרציונאל ברור: התושבים המקומיים תומכים בעסקים המקומיים. עובדתית, מתברר כי חנויות בבעלות מקומית מוציאות על משכורות יותר מרשתות, וקנייה מקומית יכולה לסייע ביצירת מקומות תעסוקה. מחקר של של חברת ייעוץ אמריקאית מלמד כי מתוך 100 דולר שמוציאים בחנות בבעלות מקומית נשארים 45 בכלכלה המקומית לעומת 13 דולרים שנותרים מכל 100 ברשתות הענק. ועוד נתון מאוד חשוב: הערים טקומה שבוושינגטון, סנטה פה שבניו מקסיקו ובוזמן שבמונטנה, העניקו כולן מענקים של 5 ספרות כדי לסייע בהקמתם של איגודי עסקים עצמאיים (חלום מאוד רחוק).

אבל מעבר להכל ריגשו אותי דבריה של לורן סקיפ מצ'רלסטון שקנתה את טבעת הנישואין שלה בחנות מתנות בשם "תיבת התכשיטים של קרון" ברחוב קינג בעיירה. היא אמרה:"צ'רלסטון היא עדיין עיירה קטנה ואם חנות אחת נסגרת כולם יודעים את זה. זו תחושת יום הדין". דין צ'רלסטון כדין כרכור, ולא לחינם אחזה בי תוגה, עת נסגרו "קפה המושב" ו"ג'אנגלי".

בערבו של האחד במאי באופן סימבולי וגלוקאלי, העקרונות של לוקאל פירסט, והמציאות של פרדס חנה כרכור, מתמזגים. הדברים ממילא כבר קורים בקטן, לפעמים צריך פשוט לתת להם שם. התארגנות מקומית של העסקים הקטנים -בין אם למטרה ספציפית כגון התמקחות על מחירי השילוט או בין אם למטרות ארוכות טווח מול הרשות המקומית – היא צו השעה. אין צורך להניף דגלים אדומים, מספיק להניף בגאווה את הדגלים המקומיים תוצרת פרדס חנה כרכור. אוואנטי פופולו (קדימה אנשים).

אוואנטי פופולו- המנון המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.

נכתב ע"י אייל, פורסם ב- 1 למאי 2010, במושבה חופשית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>